איפה אתה עומד ומה עליך לעשות?
זומנת לחקירה
- פרדוקס החקירה - שיתפת פעולה עם המשטרה ועזרת באיסוף ראיות נגדך - בעצם תרמת להרשעתך. אדם אינו חייב לענות תשובות שמפלילות אותו. ברור שמסירת מידע מפליל, שהמשטרה אינה יודעת אותו, לא ייטיב את מצבך. תבונת הנחקר פירושה לא להוסיף למשטרה מידע שחוקריה אינם יודעים בטרם החקירה. מה שהם יודעים הם יודעים. מה שהם חושבים שיחשבו. אבל מה שהם לא יודעים - הם מצפים שהנחקר שלהם, החי בחוסר ידע וחוסר ודאות, יחשוב שהם יודעים, ויודה בזה. יחד עם זאת, לשתוק זה לא טוב, שכן שקרי הנאשם ושתיקתו עלולים לשמש חיזוק לראיות שיש נגדו. מה הפיתרון? לא לשקר ולא לשתוק, אלא לא לזכור את מה שאינך רוצה לזכור. רצוי שבעיית הזיכרון שלך תנבע מסיבה אובייקטיבית כמו מכה בראש שחטפת לאחרונה, וגרמה לאובדן פרק רציני בחייך... הרעיון המרכזי הוא לא לחדש למשטרה שום דבר שהיא איננה יודעת כבר, אך לא לעשות זאת בצורה מרגיזה (זוכרים מהצבא: "המפקד - זה לא שאני לא רוצה - אני פשוט לא יכול...) ברוב המקרים המשטרה יודעת פרטי רקע, פרטי סביבה, אבל את העיקר היא אינה יודעת, וזה בדיוק מה שהיא רוצה ממך. את זה בדיוק אסור לך לספק לה. לרוב, פרטי הסביבה אינם במחלוקת: הכרת את הנרצח מכתה ג', הוא נהג להרטיב עד גיל מאוחר, חלקת איתו חדר בפנימייה, הוא יצא עם המכוערת של המחזור וכו'. אבל האם אתה נעצת את הסכין בגבו? את זה המשטרה איננה יודעת. יכול להיות שאמנם לא נעצת את הסכין בגבו, אך נתת לו שתי סטירות מצלצלות שעתיים קודם לכן או במקרה ידוע לך מי ביצע את הרצח, אך לפי מה שידוע למשטרה אתה הוא הרוצח. העובדה שנתת לו שתי סטירות לפני שנרצח עלולה לגרום בסופו של יום להרשעתך ברצח, במיוחד אם המשטרה לא תמצא את הרוצח האמיתי. אילו היו למשטרה ראיות מוצקות היא כבר הייתה משתמשת בהן נגדך, ולא היה לה כל צורך בחקירה. יתרון נוסף באי זיכרון טמון בכך, שניתן להיזכר בפרטים שונים בעתיד, בהתאם למה שנודע לך בהמשך על מנת למנוע ממך אישום או הרשעה במה שלא עשית. בהקשר זה כבר נאמר לא פעם - תמיד טוב יותר לצאת טיפש מאשר רשע.
- פרדוקס ההודאה - ההודאה נחשבת "מלכת הראיות". אם השתדלת למצוא חן עד כדי כך שהודית במה שעשית, או לא עשית, חידדת את פרדוקס החקירה עד שיאו. אם כבר להודות אז רק באמצעות עורך דינך במה שאכן עשית, ולא ביותר מזה ועבור "תמורה". במסגרת עיסקת טיעון טובה, ההודאה יכולה להקנות לך אשמה מופחתת, עונש מוקטן ומסלול שיחזיר אותך אל חיק החברה הנורמטיבית.
- זכות השתיקה - אחד הפתרונות לכאורה הוא לשתוק. אבל אם למשטרה יש ראיות אמיתיות או כוזבות לרעתך ואינך עושה דבר להפרכתן זה רע. השתיקה אינה יכולה להיות אסטרטגיה. השתיקה היא רק אמצעי בדרך למטרה, בסופו של דבר הנך חייב לדבר לכן היא איננה יכולה לשמש אפילו טקטיקה מרכזית בדרך לפתרון בעייתך. השתיקה היא אמצעי יעיל רק בהתגבשותם של שלושה תנאים מצטברים: 1. כשאין לך מה להגיד, דהיינו כשאין לך גירסה סבירה לאירועים בהם הואשמת. 2. אין לך מושג מה יודעת או חושבת המשטרה ועל יסוד מה. 3. יהיה לך בעתיד הסבר מאוד משכנע מאוד לשתיקה זו. אם כל שלושת התנאים אינם מתקיימים הרי השתיקה בחקירה עלולה להתברר כאסון, שכן כל הסבר שתספק בעתיד ייחשב בלתי אמין - או בשפה המשפטית "עדות כבושה".
- עדות כבושה - אם ידעת דברים והעדפת לא למסור אותם כבר בהתחלה, מסירתם בחקירות הבאות תיתפס כשקרית ותיצור רושם של חוסר אמינות לכל דבריך. אדם אחד בן העדה הדרוזית הואשם באונס. הוא שתק בחקירתו. לימים, כששתי החמולות התפייסו בסולחה כנהוג, סיפר ששתק כי חשש שפרטים מסוימים יגרמו לרצח על רקע כבוד המשפחה. ההסבר נשמע לבית המשפט משכנע ולכן עדותו לא נתפסה כעדות כבושה.
- הקדם גירסה לחקירה - אילו הייתה לך כבר גירסה הגיונית בנויה לתלפיות, כבר מהשלב הסמוך לביצוע העבירה, יכול להיות שלא היית מוזמן לחקירה, ובכל מקרה הרבה מהבעיות העומדות כרגע בפניך לא היו מתעוררות כלל.
- ברוב המקרים החקירה מוקלטת ואולי גם מצולמת. כל פרט שהוא "בינינו" - בינך לבין החוקר - הינו גם בינך לבין המצלמה, ואחר כך היא תהיה חלק מהעדות הרשמית שמסרת.
- אסור לך לענות על שאלות בלתי ברורות או שאלות מכשילות או שאלות מוכמנות שהן למעשה מלכודת. אין לך מה להתאמץ לשאת חן בעיני החוקרים, זה ממילא לא יעזור לך. הם אולי נראים חברים שלך - אבל הם יישארו כאלו רק עד שיכשילו אותך. למשל, שאלה "תמימה" אך לא ברורה - "איפה היית כשזה קרה?" קודם כל מה משמעות "זה"? ושנית, נניח שענית במטבח - אבל האם "זה" קרה במטבח? כי אם לא - איך יכולת לדעת ש"זה" קרה. עוד שאלה מכשילה - "בכמה קנית את חומרי הנפץ או את הסמים האלה?" השאלה כבר כוללת בתוכה הנחה חבויה, שאכן קנית, וכבר קופצים לשאלה בכמה. שאלה מוכמנת - שאלה הכוללת פרט שלא היה, או להיפך, פרט שרק מי שהיה בזירת הפשע יכול לדעת עליו. מי שיזדרז לענות ולשתף פעולה - יאכל אותה. יש לחשוב, לשאול שאלות הבהרה רבות, ולענות בשיקול דעת וללא פזיזות!
- אסור לשכוח את ידידיך הטובים, שהם בניה ובני בניה של זכות השתיקה: לא ידעתי, לא זכרתי, לא בטוח, אנסה להיזכר, צריך לבדוק ביומן, וכך הלאה.
- אין צורך ללמד את המשטרה לחקור - לפעמים השוטר משחק אותה טמבל ומציע לך גירסה, שנראית לך נוחה, אך סותרת משהו שהם כבר יודעים. אישור הגירסה הבדויה יוכיח למשטרה שמדובר במסכת שקרים...
- אסור לך להיות פתי ולהאמין להבטחות סרק של המשטרה - לרוב אין למשטרה סמכות להבטיח כלום. כשחוקר אומר, שכדאי לך להודות באשמה ואז אוכל לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור, אסור להאמין לו. עדיף לך להניח שכל מה שבא מהמשטרה הוא שקר וכזב, שכן אם היה לה מידע, היא כבר הייתה פועלת.
- יש לגלות עירנות לשיטות של המשטרה - החוקר נקרא לרוץ לאיזה מקום ומשאיר אותך לרגע מול קרוב משפחה שלך - כל מה שיעלה בשיחה ביניכם יוקלט, וישמש הוכחה נגדך. לעתים, הוא ישאיר אותך מול מסמכים מסוימים, ומצלמה נסתרת תתעד את התנהגותך- חיטוט במסמכים, סקרנות, פחד, חיפוש אחר פירורי מידע שיש למשטרה עליך או אפילו ניסיון לאכול פתק מרשיע, כפי שקרה לאחד מבכירי המשק! שיטה אחרת מקובלת - החוקר יציג בפניך הודאה מפורשת של שותפך לפשע שהפליל אותך והפיל עליך את מירב האשמה. בשיטה דומה, החוקר יראה לך עמוד עיתון שכל הסממנים מצביעים עליו שהוא אמיתי רק ידיעה אחת הושתלה בו במיוחד עבורך. כלומר, המשטרה לא מהססת להצמיד לך מדובבים, לפברק ראיות, הודאות, שיחות טלפון ואף פרוטוקולים של דיונים בבתי משפט, והכל כדי לגרום לך להודות! שיטות אחרות הן הפחדה, או עימות בינך לבין שותפך לעבירה. מעבר לעירנות ולזהירות שלך ביחס לשיטות החקירה עליך להיזהר מאוד גם בתגובות שלך לשיטות האלה. למשל, עליך להיות מודע לשפת הגוף שלך ולמה שהיא משדרת. למשטרה גם אמצעים כימיים וטכנולוגיים ומעבדה לזיהוי פלילי, וביכולתה ללכוד פריטים מיקרוסקופיים על גופך ולבושך - לא תמיד תוכל להתנגד להיבדק בבדיקות הדרושות לשם גילוי ממצאים אלה, אך בכל מקרה אל לך להגיב בתמימות, ובוודאי שלא בחוסר ידע.
- רצוי לא למהר להסגיר אחרים שהשתתפו איתך. זה בומרנג. הלשנת עליהם, ועד מהרה הם עלולים לטפול עליך אשמת שווא (כמו שאומרים העבריינים - להפיל את התיק עליך) או לפחות לספק פרטים מרשיעים עליך.
- כדאי לך להכיר את שיטת הדיווח המעמיסה פרטים רבים, ובתוכם גם הפרט העיקרי במגמה למנוע מהמאזין לשים לב לפרט העיקרי. על הפרטים להיות אמיתיים לחלוטין, אך לא רלוונטיים. אם, לדוגמה, אדם רושם במסמכי הייבוא, שהוא מייבא תפוח זהב, תפוח זהב, תפוח זהב, זהב, תפוח זהב וכו' יש סיכוי שפקיד המכס יטעה לחשוב שהוא מייבא אך ורק פירות, בלי לשים לב לזהב עצמו, ויעביר אותו למסלול הירוק, למרות שהעיקר הוא ייבוא הזהב. לא פעם הדבר הגלוי ביותר הוא הדבר הסמוי ביותר. בחקירתך - אם סיפרת את האמת הרצויה בין המון פרטים אמיתיים אך שוליים ולא רלוונטיים - יש סיכוי סביר שהחוקר שלך לא יבחין בעיקר.
- סינדרום פינוקיו - אם הסתבכת בשקר ונתפסת - הדרך לצאת מזה היא לא להוסיף שקר על שקר, כי אז יגדל לך האף, ואף חוקר לא יאמין לך. חשוב מאוד לא לאבד אמינות. צריך להתאמץ ולהיזכר באמת, או לפחות בכל אותם פרטים שאינם מזיקים לך. ניסיון החיים מלמד כי בשום מקרה אסור לשקר שלא לצורך - סיפור שיש בו 98% אמת נראה, ברוב המקרים, כמו אמת צרופה.
- אשרי המפחד תמיד - והכוונה היא להקפיד על פרטים. עיקר הדאגה שלך אמורה להיות שלא לספק בעצמך פרטים מפלילים - מחול-ים ששכחת בנעליך ועד חומר שהשארת במחשב שלך. יש להביא בחשבון את יכולות המעבדה הפלילית של המשטרה, ולחשוב על כל פרט ולו הזעיר והמיקרוסקופי ביותר, העלול לדבוק בך, ולשחק נגדך.
- חומר למחשבה: המשטרה משקיעה כסף רב חוקרים רבים, ידע ומאמצים אדירים באיסוף ראיות נגדך ובהוצאת הודאה ממך. האם לדעתך ניתן להתמודד מול כל אלו ללא אמצעים, מומחים ומסייעים מטעמך?!
